כשהייתי בחטיבה כל המחברות שלי היו מלאות בציורים. הייתי מציירת קריקטורות, דמויות מסרטים מצויירים והמון דמויות עם בגדים מגניבים שרציתי לעצב. באותה תקופה עוד לא ידעתי כמה התפירה והתדמיתנות יהיו משמעותיות בחיי. היום אני יודעת.
אם המורה הייתה מעירה על הציורים, הייתי מסבירה שזה עוזר להתרכז, וזה היה קורה הרבה. לשבת ולהקשיב היה מאוד קשה וכדי להבין מה לומדים הייתי חייבת למצוא לעצמי תעסוקה נוספת.
אז היום הציור נדחק קצת הצדה והתפירה השתלטה. אני עובדת עם בני נוער ולרובם הגדול, אם לא כולם, קיים הקושי הזה שהיה גם לי - אי אפשר לשבת ולהקשיב שעה שלמה!
בשבוע שעבר, אחת הנערות הייתה צריכה לעזוב את הסדנא באמצע כדי ללכת לשיעור- "אני מוכנה להיכנס לשיעור רק אם אני יכולה לקחת את התפירה איתי ולהמשיך אותה בשיעור". הזיכרון הראשון שקפץ לי לראש היה הזיכרון שלי, בחטיבה, יוצרת ומציירת בזמן השיעור כדי להתרכז.
אותה נערה יצרה עבורי סגירת מעגל מסוימת.
כשהייתי קטנה, לא אובחנתי כילדה עם הפרעות קשב וגם לא היו לנו הריטלין והקונצרטה. היה לי קשה והייתי צריכה למצוא את הפיתרון בעצמי. לקחתי את הכלי הכי יקר שיש ברשותי והשתמשתי בו- הידיים שלי :)