אני מאוד אוהבת את מה שאני עושה. זה אף פעם לא יהיה יום שגרתי במשרד וזה אף פעם לא יהיה אותו דבר. גם אם אני אעביר את אותה הסדנא 50 פעמים- כל פעם תהייה אחרת לחלוטין. ככה זה כשעובדים עם אנשים ועוד יותר- עם נוער.
לא משנה מה וכמה אתכנן מראש, המשתתפים הם אלה שיוצרים את הסדנא. תמיד יהיו צבעים חדשים, שילובים מעניינים, רעיונות יצירתיים והשראה לעוד ועוד דברים מיוחדים. הכל בזכות אלו שמצטרפים אליי לזמן של יצירה.
כשאנחנו תופרים מוצר אנחנו חושבים על הצורך שלנו- איך זה ישרת אותנו. בסדנא שבה נתפור קלמר- יש מי שישימו בו כלי כתיבה, יש מי שישימו בו איפור, יש כאלה שיגדילו אותו וישתמשו בו כתיק לכלי רחצה.. האפשרויות אינסופיות. בכל מקרה- הצורך, הוא שלנו. אנחנו במרכז.
עם זאת, בסדנאות האחרונות שלי שמתי לב למשהו מעניין שמשך את תשומת הלב שלי במיוחד. הרבה משתתפים- נערים ונערות, ממקומות שונים על המפה ובגילאים שונים, מבלי שתכננתי בכלל, בחרו לתפור דווקא לאחרים. במקום לחשוב מה הם רוצים לעצמם, הם חשבו על מישהו קרוב שהם רוצים להעניק לו מתנה.
נער בן 16, הסתכל על הבדים ואמר שהוא מחפש משהו שיתאים לאחותו, הוא רוצה לתפור לה נרתיק לכרטיסים. לא היה לו מושג בכלל איך להכין את זה- אבל זה מה שהיא צריכה והוא רוצה שיהיה לה. ישבנו יחד, חישבנו את הגודל ואת סדר העבודה והוא יצא לדרך. אותו נער תופר בקבוצה כבר כמה חודשים ופתאום חשבתי על זה שכמעט כל הדברים שהוא מכין הם מתנות לאחים שלו.
נערה בת 16, שלחה לי הודעה יום לפני המפגש שלנו שהיא רוצה "בדים של בנים" כדי להכין לאבא שלה כרית במתנה. אין לה סיבה מיוחדת. פשוט בה לה להכין לו. אמרתי לה שזה ממש יפה בעיניי שהיא בוחרת להשקיע בו ככה והיא ענתה לי שההורים שלנו נותנים לנו כל החיים שלנו, אז כשיש לנו הזדמנות לתת להם בחזרה זה פשוט כיף!
נערה נוספת בת 17, הכינה נרתיק שרוך קטן. כשהיא סיימה היא הלכה איתו וחזרה אחרי 15-20 דקות כשהוא מלא בממתקים. "זה לאחותי הקטנה!! היא כל כך תשמח!"
נער בן 13, תפר בסדנא 5 לבבות קטנים. הוא הסביר לי שכל אחד מהלבבות האלה יהיה מתנה למורה אחרת במרכז שבו הוא לומד. "זה למורה הזו, זה למורה הזו...". כשהוא סיים, הוא לא הסתפק במתנות למורות והכין מחזיק מפתחות נוסף עם האות H לאימא שלו.
אני יכולה להמשיך כאן עם עוד ועוד סיפורים, אבל אני חושבת שעכשיו אולי אפשר להבין קצת יותר את ההתרגשות שלי ממה שאני עושה. סדנא היא אף פעם לא רק יצירה. אני פוגשת בני אדם, אני רואה את הטוב שלהם. הנערים שסיפרתי עליהם כאן לא לומדים בבתי ספר רגילים. הם נשרו מכמה וכמה בתי ספר, כל אחד מסיבותיו. סביר להניח שנשארו עם סטיגמה של מופרעים / אלימים / בעייתיים... אבל אני כותבת את זה רק כאן, בסוף, כדי להראות קודם את הצד האחר, הטוב, זה שאני זוכה לראות בסדנאות איתם, זו המתנה שאני מקבלת מהם 😊