- "המורה את יכולה לבוא רגע"
- "אני לא המורה! קוראים לי הילה!" 😊
(ממשיכים)
- "המורה..."
- "הילה"
(הצלצול מתנגן. אוקיי זה הזמן להפסקה. יש לי 20 דקות להתארגן- לאסוף את כל הבדים, חוטים, מחטים, מספריים וקשקושים, לנקות, לבדוק איזה חדר פנוי בשיעור הבא, להודיע לבנות בוואטסאפ, להגיע לשם, לסדר שולחנות, להתארגן ואיכשהו גם לאכול...)
- "המורה הילה אפשר להמשיך עוד קצת?"
- "היה צלצול, תמשיכו פעם הבאה..."
- "נו אבל נשאר עוד קצת והפסקה עכשיו! לא אכפת לנו להפסיד הפסקה"
(אבל לי אכפת... אבל רגע... מתי בחיים שלי רציתי להישאר בכיתה ולהמשיך משהו כשיכולתי לצאת החוצה לחברים שלי? אף אחת לא יצאה... כולן עדין פה, ממשיכות לתפור, לא מוכנות ללכת...
טוב אז לא תהייה הפסקה היום... הייתכן שאני המורה המגניבה? אבל רגע... אני לא המורה!)
מעולם לא היה לי רצון להיות מורה, לא אהבתי את בית הספר בלשון המעטה והרבה יותר התחברתי לחינוך הבלתי פורמלי. זה בא לידי ביטוי בהרבה בחינות- בית הספר היה מקום שנדרשנו לשנן, העיקר היה הציונים ומעבר ללמידה לא הייתה התייחסות או חשיבות לדברים שמעבר.
לשמחתי הגדולה- היום בתי ספר הרבה יותר עשירים בתוכן, מידע וערכים. יש הרבה מקום לתכניות העשרה והעצמה (גם אם זה על חשבון שיעור אחר), הרבה מקום ליצירה האישית של התלמידים ועידוד לחשוב ולא רק לשנן. כמובן שכל בית ספר פועל אחרת ושם לעצמו סולם ערכים אחר, אבל הידיעה שיש יותר אופציות, שילדים ונוער מגיעים לבית הספר בידיעה שיש בו גם דברים שעושים להם טוב- מרגשת אותי ומשמחת אותי מאוד.
בהתחלה לשמוע אותם קוראים לי "המורה" - העביר בי צמרמורת... אבל כשהבנתי שזה מלווה ברגש חיובי, חיבה ורצון להישאר עוד בסדנא- דווקא הוחמאתי מאוד! הרגשתי שנתתי משמעות אחרת למילה שכל כך סלדתי ממנה במשך השנים.